מה אנחנו
קוראים לי לימור. אני בת 46, נשואה ואמא לשלושה ילדים מקסימים. עשיתי הרבה דברים בחיי האחרון שבהם הוא הקמת מותג אופנה בעיצובי.
אל היוגה הגעתי מתוך מצוקה, מתוך מחלה ותקופה מאתגרת. חיפשתי תשובות ולאט לאט תוך כדי תהליך עמוק עם עצמי הן הגיעו אליי. הדימוי הכי טוב לתאר מהי יוגה עבורי היא מגבים של חלון באוטו. אני נוסעת ביום גשום וקשה לי לראות את הדרך. אני מפעילה את המגבים ועכשיו הדרך ברורה לי. יוגה היא חיבור לעצמי ונוכחות בחיים שלי כל יום מחדש. הקשבה עמוקה ואמיתית לגוף שלי, לנפש שלי.
בשיעור יוגה לנשים אנחנו עובדות כקבוצת נשים אינטימית על א, ב של יוגה, תהליך התפתחותי שנבנה משיעור לשיעור ומלווה אותנו כל השנה. התרגול שלנו זורם ומלא תנועה ועובד על כל החלקים בחודש שאישה עוברת. ממש כמו הירח אנחנו עוברות מחזוריות של 28 ימים. בכל יום אנחנו קצת אחרות ותמיד אנחנו בשינוי. בתרגול היוגה אנחנו מתחברות חזרה להוויה שלנו כנשים, נותנות תשומת לב לאיכויות שלנו, וזורעות זרעים של אושר- מטרות קטנות שמלוות אותנו מתרגול לתרגול.
אנחנו מטפחות הקשבה לגוף וחמלה לעצמנו, עובדות ברכות אך עם עוצמה ובונות כוח ומודעות תוך כדי תהליך העבודה שלנו במהלך השנה.
אני מאמינה שהריפוי העתיק והעמוק שהיוגה מביאה נגיש לכולן. יוגה פורסת לנו שביל, דרך לגילוי האמת שלנו וחיבור ל”אני” הגבוהה. יוגה מאפשרת לנו מרחב קצר של עצירה, של התבוננות בין גירוי לתגובה – שם נעוצה ההתפתחות האישית שלנו.
בשיעורי היוגה אני דואגת ליצור למתרגלות מרחב נעים, נוח ומאפשר לתרגל בו. מרחב לא שיפוטי אשר יפתח את הדרך להתרחבות, שינוי, חופש, ושלווה פנימית.
אני הולכת בדרכיי מוריי היקרים ומחזקת את האמונה שהטבע האמיתי שלנו הוא אושר, התרחבות, אומץ, ומשחק. אלו הם תכונות אשר נולדנו איתם והם זכויותינו מלידה.
במהלך חיי עברתי משברים ואתגרים שהותירו אותי הלומת טראומה וכאב. היוגה הצילה אותי, תמכה בי, וליוותה אותי בכל טלטלות החיים. מתוך המסע המאוד אישי שלי החלטתי ללמד. להקדיש את זמני להוראת דרך היוגה במטרה לעזור לנשים להתחזק ולרפא את עצמן – בדיוק כפי שאני עשיתי.
הרבה שואלות אותי אם השיעורים מאתגרים או עדינים. ביוגה אנחנו תמיד נחפש את המקום שנוכל לנוח בו בתוך עצמנו. לעיתים הדרך לשם ואף השהייה במקום הזה כרוכה במאמץ וגם אז אנחנו מלמדות את עצמינו לנוח, להתרחב בתוך המאמץ, לחבק את האתגר. לנשום.
מנוחה בתוך עצמי אין פירושה הרפיה או ויתור. שקט הוא מקום שאפשר לנשום, אפשר לחייך ויש לנו מקום לעצמנו. בכל תרגול אנחנו בוחנות מחדש את גבול המאמץ שלנו ושואלות את עצמינו מה המקום המתאים לי ביותר בתנוחה היום? הגבול נמצא במקום בו אנחנו מאתגרות את עצמנו מבלי לדחוף את עצמנו. הסמן הטוב ביותר הוא לשאול את עצמי – האם אני מצליחה לחייך במאמץ? אני הנשימה שלי סדירה, עקבית ויציבה?
לעיתים קרובות אנחנו שואלות את עצמנו במהלך תרגול האם אנחנו יכולות יותר? ואולי לפעמים התרגול האמתי הוא דווקא לשאול את עצמנו, האם אנחנו יכולות פחות?